גזר דין בתיק תו"ב 40438-09-10

1.      הנאשם הורשע, על פי הודאתו בכתב האישום, בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 [להלן: " החוק"], וזאת לאחר שהפר צו בית משפט בו הצטווה להרוס שני מבנים, במקרקעין הידועים כמשק מס' 2 במושב שובה [להלן: " המקרקעין"].

ברקע ההליך שני הליכים קודמים: הראשון, התנהל בתיק עמ"ק 20141/03 [להלן: "ההליך המקורי"], במסגרתו הועמד הנאשם לדין בבית משפט זה, בעבירות של בניה ושימוש ללא היתר במקרקעין, והורשע בבניית סככה מקורה, למטרות חקלאיות, בשטח של כ-96 מ"ר ובגובה של כ- 8 מטר, וכן הצבת מבנה יביל בשטח של כ-14.5 מ"ר [להלן יחדיו: " המבנים"]. בהתאם לגזר הדין בהליך המקורי, חוייב הנאשם להרוס את המבנים עד ליום 17.2.05 [להלן : "הצו הראשון"].

הנאשם לא הרס את המבנים ועל כן הוגש כנגדו כתב אישום בתיק עמ"ק 129/07 [להלן: " ההליך השני"], בו הואשם בעבירות של אי קיום צו בית משפט ושימוש במקרקעין ללא היתר. הנאשם הורשע גם בהליך השני וביום 12.1.09 ניתן גזר הדין במסגרתו הורה לו בית המשפט להרוס את המבנים בתוך 60 יום [להלן: "הצו השני"]. בתיק זה נגזר על הנאשם עונש מאסר מותנה למשך 90 יום, אם יעבור שוב עבירה על החוק במשך תקופה של שלוש שנים.

הנאשם לא קיים את צו בית המשפט ועל כן הוגש כנגדו כתב האישום בתיק זה, שוב בגין עבירות של אי קיום צו בית משפט ושימוש ללא היתר במקרקעין.

במועד המענה הודה הנאשם בעובדת כתב האישום ובאי קיום צו בית המשפט אולם הסתייג מכך שהוא עושה שימוש במבנים. המאשימה לא עמדה על האישום בעבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר והנאשם הורשע בעבירה של אי קיום צו בית המשפט, עבירה לפי סעיף 210 לחוק.

טיעוני הצדדים לעונש.

2.      המאשימה הגישה תמונות המבנים וכן עותק כתב האישום, הפרוטוקול וגזר הדין בהליך השני [ת/1], וב"כ המאשימה ביקש להחמיר עם הנאשם שזוהי לו עבירה שניה ברציפות של אי קיום צו שיפוטי. המאשימה אישרה כי המבנים נהרסו אך לאחרונה (לאחר הגשת כתב האישום).

המאשימה עתרה לעונש מאסר בפועל של 6 חודשים וכן לעונש מאסר מותנה לשישה חודשים נוספים. כמו כן, עתרה המאשימה לקנס בגובה של 120,000 ש"ח ועמדה על כך שאין לחלק את הקנס לשיעורין נוכח הזלזול שהפגין הנאשם בצווי בית המשפט.

עוד עתרה המאשימה לחייב את הנאשם לחתום על התחייבות.

3.      הסנגור ביקש מבית המשפט להתבונן מעבר לאפיון העבירה כשלעצמה. הגם שמדובר בעבירה חמורה, טען הסנגור כי יש להביא בחשבון את הנסיבות המיוחדות של הנאשם, ובראשן את העובדה כי המבנים נהרסו עובר להקראת כתב האישום וכי הנאשם הודה וחסך זמן שיפוטי יקר.

הסנגור הפנה לתמונות שהוגשו [ת/1] ולכך שמדובר במבנים שנבנו מזמן ואין להם כל שימוש במשך תקופה ארוכה ביותר. לטענת הסנגור, הנאשם היה בעבר חקלאי פעיל והמבנה הגדול שימש לאריזה, אלא שבמשך השנים חלה הנאשם והוא הפסיק לעבוד והמבנה עומד נטוש מזה שנים, כפי שגם ניתן לראות בתמונות.

הסנגור, אשר הביע בשמו של הנאשם חרטה, עמד על כך שאין ולא היתה תכלית בהותרת המבנים שממילא לא שימשו למאומה, וטען כי הנאשם פשוט לא התעסק בנושא והיה עסוק בבריאותו ובטיפול במחלתו, וכי אילו היה מטופל כדבעי לא היה מגיע לאן שהגיע.

הוצגו מסמכים רפואיים המצביעים על מצבו הרפואי של הנאשם, נכה 100% הזקוק לסיוע בתפקוד היומיומי [נ/1]. כעולה מהמסמכים, היה הנאשם מאושפז בשנת 2004 למשך שבעה חודשים ללא הכרה, כשהוא סובל מסכרת וממחלות רבות נוספות.

הסנגור עמד על מצבו הכלכלי של הנאשם שהכנסתו מגמלת נכות בסך כ- 2,400 ש"ח, וטען כי יש לקבוע את גובה הקנס גם בהתאם ליכולתו של הנאשם לעמוד בתשלומים. באשר לשאלת בית המשפט בנוגע להיקף הקנס ביחד להליך השני השיב הסנגור כי כבר אז לא נשקלה יכולתו של הנאשם ועל כן בוודאי שיש לעשות זאת כעת.

עוד ביקש הסנגור להצביע על חוסר האינטרס הציבורי בשליחתו של הנאשם אל הכלא. לטענת הסנגור, לא ניתן יהיה לשלוח את הנאשם לעבודות שירות נוכח מצבו הבריאותי ובכך יש כדי לפגוע בשוויון בינו לבין נאשמים אחרים שכן יכולים לבקש מבית המשפט להמיר את תקופת מאסרם לעבודות שירות.

הנאשם, ביקש לומר מספר מילים וטען כי לאחר שבנה את הסככה לחקלאות חלה ואושפז בטיפול נמרץ (ללא הכרה), ובשלב זה אף פרץ בבכי ולא היה מסוגל להמשיך לדבר עוד.

הדיון

4.      אין צורך להכביר מילים על התופעה הפסולה של בניה ללא היתר ועל מצוותו של בית המשפט העליון להחמיר עם עברייני הבניה [ראו למשל רע"פ 4357/01 סבן נ' הועדה המקומית "אונו" , פ"ד נו(3) 49; ע"פ 9178/85 הועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' אבו נימר , פ"ד מא(4) 29], ולהבטיח כי תאויין התועלת הכלכלית הצומחת לעוברים על חוקי התכנון והבניה [רע"פ 6665/05 מריסאת נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים)].

העבירה שלפנינו היא תוצאה של ההליך השני, שעה שהנאשם המשיך והפר את צו בית המשפט שהורה לו להרוס את המבנים. העונש המרבי על העבירה של הפרת צו שיפוטי הוא שנת מאסר וקנס כקבוע בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 [להלן: "חוק העונשין"], כמו גם קנס נוסף לכל יום בו נמשכה העבירה, וזאת בהתאם לסעיף 61(ג) לחוק העונשין, ולעניינינו יש לחשב את התקופה שלמן תחילת ההפרה [14.3.2009] ועד למועד בו נהרסו המבנים [לעניין חישוב התקופה גם לאחר הגשת כתב האישום ראו רע"פ 10571/08 מדינת ישראל נ' אהרון מלכיאל (ניתן ביום 23.6.2011, פורסם במאגרים)].